אהבת הילדים והמשפחה

אהבת הילדים והמשפחה

"הנישואין הם תחילת היציאה מהאנוכיות". חיי המשפחה מכריחים את האדם להרחיב את ה"אני" שלו. הוא נאלץ לצאת מהאנוכיות ולהתחיל לאהוב אנשים אחרים. כך גם לאחר הולדת ילדיו, ה"אני" שלו מתרחב והוא ממשיך לצאת מהאנוכיות לעבר אהבת ישראל רחבה ומקיפה. לא ניתן לדלג על שלבים ולא ניתן לאהוב את כל ישראל מבלי שאדם אוהב את אשתו ואת ילדיו ומשפחתו.
אלו הם דבריו הנפלאים של הגר"ש שקאפ בהקדמתו לספרו שערי יושר:
"וסגולה זו היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו, כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו:
האיש הגס והשפל כל ה"אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו,
למעלה ממנו מי שמרגיש שה"אני" שלו הוא מורכב מגוף ונפש,
ולמעלה מזה מי שמכניס לה"אני" שלו בני ביתו ומשפחתו,
והאיש ההולך עפ"י דרכי התורה, ה"אני" שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית... ".

כך היה בר' יוסף. אהבתו לאשתו, לילדיו ולנכדיו הייתה מיוחדת. אהבה אמיתית. וזו הייתה תחנה הכרחית בדרך למטרה הנכספת והיא אהבת כל ישראל – "ואהבת לרעך כמוך".
מספרת בתו אביגיל:
"אבא אהב אותנו מאד ורצה תמיד שנהיה לידו. אם היינו צריכים לנסוע לאיזה טיול אפילו מהלימודים אמר לנו תישארו בבית ואני אתן לכם כסף וממתקים ולא תעשו כלום, רק אל תיסעו. כל כך היה קשה לו.
אבא אף פעם לא הקפיד עלינו, אלא אם כן זה נגע לענייני שבת קלה כחמורה. בשבתות וחגים ובכלל כשישבנו סביב השולחן וברוך השם היינו משפחה ברוכת ילדים והיינו צוחקים וקצת מדברים לא העיר בקשיחות.
הייתה לו אלינו אהבה טהורה וחזקה ושמח לראות אותנו שמחים.
כשאימא תיבדל לחיים ארוכים הייתה מכינה לו אוכל לעבודה תמיד דאג להחזיר מהאוכל כי ידע שבתור ילדים קטנים בדקנו מה יש לו בתיק האוכל. אימא שאלה אותו למה אתה מחזיר והוא ענה לה לשמח את הילדים".

מספרת בתו דינה:
"כשהייתי ילדה מאד אהב שאני אשאר איתו ואספר לו כל מיני ספורים. הוא התעניין בכל.
כאשר נישאתי ונולדו לי חמשה ילדים ב"ה הייתי אומרת לו: אבא תראה, יהיה קשה להתארח עם חמשה ילדים והמקום צר! תשובתו הייתה: לא משנה המקום, הכול אפשרי ואתם ראשונים.
כאשר רציתי ללכת לבית מלון היה אומר: למה לכם בית מלון, שבו אצלנו נביא לכם אוכל יותר מבית מלון, כל מה שתרצו.
תמיד לא החסיר לנו כלום, הוא ואימא היקרה שתיבדל לחיים ארוכים ולשלום. אפילו בימים האחרונים לחייו, כשראייתו הייתה חלשה והיה קשה לו לקום, היה משתדל לשמח אותי בכל כוחו. כמו למשל להרקיד לי את היד, על מנת לשמח אותי. וגם שכבר לא היה צריך היה משמח אותי עוד יותר לוחץ את היד ומנשק. הייתה לו אהבה מיוחדת לילדים ולנכדים ולנינים ולכל המשפחה והיה שואל ומתעניין בשלום כולם".

מספר הרב יהושע:
"אצל דודה סימי [אחותו של אבא] עשינו ברוב המקרים את הלימוד של הושענא רבה ושביעי של פסח. פעם כשחזרנו מהלימוד והיה קר אבי עטף אותי עם המעיל שלו וכל כך אהב שאני קרוב אליו שתמיד הזכיר לי זאת כשגדלתי".
אך לא רק עם אחותו סימי היו לו קשרים מיוחדים אלא גם עם אחיו הגדול ר' יעקב, המכונה בבא חכם. ועל אף שהם גרו במושבים שונים היו נפגשים הרבה ולומדים יחד שעות על גבי שעות.
מספרת בתו דבורה:
"אבי היה מאוד אוהב את הנכדים שלו, כאילו היה ילדיו. כאשר היו באים לבקר, היה שמח שמחה גדולה. הוא אמר לאמי מספר פעמים: תדעי לך שהם עושים לנו טובה שהם באים להתארח אצלנו ולא אנחנו אצלם.
ואם חלילה לא הרגשנו טוב, הוא היה דואג מאוד ושואל איך זה קרה. הוא תמיד דאג כשהלכנו ללא נעלים והקפיד על כן מאוד. או כאשר חפפנו ראש הוא התנגד שנצא החוצה.
הוא היה מתלהב מהנכדים ומדבוריהם, ותמיד היה מספר בחיוך מה הם אמרו לו.
הוא סיפר על שמעון שהיה קטן- אבי סיפר לו שהקש נשרף ושמעון אמר: אבל סבא, ממילא גנבו את הכבשים אז בשביל מה קש? ואבא נרגע מדבריו.
קשה היה לו גם כן כשהלכנו, הפרידה הייתה קשה לו מאוד.
אבי תמיד התייחס לכל דבר, והיה ער ורגיש אפילו למצבי הרוח שלנו ושל הנכדים.
יש לציין שגם הנכדים מאוד אהבו את אבי וביקשו את קרבתו. אני זכיתי להיות שבת כן שבת לא עם ההורים, ולכן הייתה לי זכות לראות את האהבה ההדדית.

היה מאד שמח שאנחנו שמחים והיה חשוב לו שנגיד דברים משמחים כגון כאשר מישהו בא לבקר וכד' היה אומר לפחות תגידו לפני כדי שאשמח. כך היה אומר לאחותי שגרה בזיכרון יעקב: תודיעי לי לפני שאת מגיעה כדי שאשמח.
כשהיינו מגיעים לבית היה כל כך שמח והיה אומר "על שלמא" עליכם השלום בהתלהבות. ומיד היה דואג שנאכל ונשתה. זו הייתה השמחה שלו. היה שואל אכלת? שתית? ודואג לכך שזה יקרה.
היחס לנכדים היה מאד מיוחד. היה לו אור על הפנים כאשר שנכנסו הנכדים חיבק, שמח, צחק. הייתה לו נפש צעירה , בכל פעם שמישהו ביקר אותם פניו היו מאירות".
מספר בתו דינה:
"ותמיד עזר וקיבל אורחים וילדים בפנים מאירות באהבה. תמיד שאל "חסר לכם משהו? אפשר לעזור לכם במשהו?" הוא לא חיכה שאנחנו נבקש אלא הוא הקדים לעשות זאת. תמיד עודד אותנו בבוקר לפני שיצאנו מהבית לבית הספר והיה יוצא אחרינו ומביא כוס מים ואומר שתו ותתלבשו טוב שלא תתקררו. גם בלילות, שהראיה שלו נחלשה הוא היה קם באמצע הלילה סוגר תריסים ומכסה אותנו באהבה. פחד שנתקרר. כל בעיה שהייתה היה מעודד ואומר הכול יעבור בעזרת ה', העיקר שתהיו בריאים.
מתוך אהבה ודאגה לא רצה שנצא לטיולים. רק לאחר מאמצי שכנוע היה מסכים בסופו של דבר. כאשר חזרנו מהטיול היה מקבל אותנו בחיוך ואומר נו נהניתם. איך היה ברוך ה'? והיה שמח והיה מדביק אותנו בשמחתו הגדולה...".

בתו דבורה:
"כשירד גשם בחוץ ואחיותי דינה ותמר היו צריכות לצאת היה יוצא אחריהם ומגיש להם את התה שישתו. אם נרטבו היה דואג מאוד שחלילה לא יהיו חולות. ואם חלילה היו חולות היה שוכב לידם ומטפל בהם במסירות רבה".
בתו תמר:
"כאשר הילדים של האחיות שלי והנכדים בקרו היה שומר להם תמיד סוכריות ונותן להם כסף לקנות גלידה. לאחיותי שבקרו אותו לא רצה שיסעו על חשבונם ותמיד הוציא כסף מהכיס שלו ונתן להם על מנת שיסעו במונית".

הרב יהושע:
"זכור לי שדינה אחותי ויצחק ז"ל בעלה עם הילדים היו איתנו במהלך כמעט כל החופשה הגדולה והוא מעולם לא נתן להם להרגיש כאילו הם מכבידים, ההיפך, הוא ראה אותם כבני הבית לכל דבר. כאב לו שהם היו צריכים לעזוב, והבה לא נשכח שהבית היה בסך הכול בגודל של כחמישים מטר לאחר הרחבה של עוד חדר והיינו בו ארבע עשרה נפשות".

מספרת רותי אזולאי, אחת הנכדות:
"כל הזמן היה מתעניין בשלומנו, בשלום הקרובים לנו, בשלום בעלי שיחיה, שואל מה העיסוק בחיי היומיום. כל פרט היה חשוב אצלו. ועם חיוך לבבי, עם תום אמיתי, עם אהבה אמיתית וכנה לכל אחד ואחד מבני המשפחה, ואנו יודעים שכך היה עם כולם, ונהג כך כלפי כל אחד מבני המשפחה הסובבת והקרובה אליו".
מספרת בתו תמר:
"אהב מאוד את המשפחה וכל מי שהיה לו איזה צער או חולי היה מצער אותו מאד והיה מבקש מאיתנו שאנחנו נלך לבקר כי הוא לא היה יכול ללכת לבקר".